פסק הדין עוסק בשלוש סוגיות ליבה בדיני המס:
– סיווג מחדש של עסקאות מורכבות לפי מהותן הכלכלית;
– עיתוי הכרה וקיזוז הפסד הון מהשקעה;
– ייחוס הכנסה מריבית בהלוואות בין צדדים קשורים.
סיווג שונה של מספר עסקאות כעסקה אחת על יסוד העקרון לפיו המהות הכלכלית גוברת על הצורה המשפטית
רקע
פסק הדין עוסק בעסקה להכנסת שותף לחברה פרטית, אשר עוצבה באמצעות מארג הסכמים מורכב: הסכם מסגרת, הסכמי הלוואות הדדיות, הקצאת מניות והקצאת מניות בכורה. מבנה זה פיצל פורמלית את העסקה למספר רכיבים משפטיים נפרדים. ואולם, פקיד השומה טען כי על אף הצורה המשפטית בה בחרו הצדדים- המהות הכלכלית היא זו שגוברת, ועל כן יש לראות בכך עסקה אחת של מכירת מניות.
עובדות המקרה
בכוונת המערערות, שתי חברות פרטיות בישראל, אשר החזיקה בחברת אדי מערכות (להלן: ״החברה״) בשיעור של 50%, כל אחת, להכניס משקיע לחברה. על כן, התקשרו ברצף של הסכמים עם חברת שנפ (להלן: ״הרוכשת״ וביחד עם המערערות יקראו להלן: ״הצדדים״), כך שלאחר השלמת כל שלבי העסקה תחזיק במחצית הון המניות של החברה, כאשר היתר יוחזק על ידי המערערות (שותפות שווה).
ההסכמים שנחתמו בין הצדדים כוללים מספר עסקאות אשר בסופן הועברה למערערות תמורה בסך כולל של 75 מיליון ש״ח, להלן פירוט העסקאות:
- מכירת 25% מהון המניות על ידי כל אחת מהמערערות בתמורה לסך כולל של 42.5 מיליון ש״ח- עסקה זו דווחה לפקיד השומה כעסקת רווח הון;
- החברה הקצתה מניות לרוכשת בתמורה להלוואה בסך של 32.5 מיליון ש״ח, כאשר אותו הסכום בדיוק הועבר באותו היום כהלוואה מהחברה למערערות (הלוואות הדדיות);
- הונפקו למערערות מניות בכורה שמכוחן היו זכאיות לדיבידנד מועדף- וזאת במטרה לפרוע את ההלוואות שהתקבלו על ידן מהחברה.
לטענת המערערות, מנגנון זה שיקף רווחים שנצברו בחברה טרם העסקה, אשר הוסכם בין הצדדים כי שייכים למערערות. ואולם, בשל הפרשי עיתוי חשבונאיים, טרם הוכרו כרווח הניתן לחלוקה מבחינה משפטית.
בית המשפט המחוזי, בראשותו של כבוד השופט בורשטיין, קיבל את עמדת פקיד השומה, כי מבחינה כלכלית מדובר בעסקה אחת למכירת מחצית מהון המניות של החברה. זאת, בין היתר, בשל כוונת הצדדים להיכנס בשותפות שווה, סך הכספים שהועברו למערערות משקפים את ערך מחצית שווי החברה- 75 מיליון ש״ח. כמו-כן, אין מדובר בדיבידנד במובנו הרגיל, אלא במרכיב אינטגרלי של התמורה, אשר ביחד עם מניות הבכורה אפשר ודאות מצדן של המערערות לקבלת הכספים בגין מכירת המניות על ידן.
לסיכום, בית המשפט חידד כי כאשר המבנה המשפטי מפוצל למספר רכיבים, אך מבחינה מהותית מדובר בהעברת ערך אחת- יש לסווג את העסקה לפי התוצאה הכלכלית האמיתית. על כן, יש לראות את כלל רכיבי העסקה כעסקה אחת- קרי, התמורה שהתקבלה על ידי המערערות היא 75 מיליון ש״ח, המורכבת ממכירת המניות, כפי שדווחה על ידן, בסך של 42.5 מיליון ש״ח ומסך של 32.5 מיליון ₪, המהווה תמורה נוספת בגין מכירת המניות ולא הלוואה או דיבידנד, כטענתן.
פסק הדין מחזק את הגישה לפיה רשות המסים ובתי המשפט אינם כבולים למבנה הפורמלי של העסקה, אלא בוחנים את מכלול הנסיבות, התלות בין הרכיבים והתוצאה הכלכלית בפועל.
עיתוי הכרה וקיזוז של הפסד הון
המערערות טענו לחוב אבוד מהשקעתן בחברה זרה, אשר לשיטתן ירדה לטמיון עקב מצבה הפיננסי, צמצום פעילותה וניסיונות מכירת נכסיה. הן טענו כי הפסד ההון נוצר עוד טרם התגבשה עסקת מכירת המניות, וביקשו לקזזו כנגד רווח ההון שנוצר ממנה.
פקיד השומה לא קיבל את עמדת החברה גם בסוגיה זו, בטענה כי סמיכות מועד ההכרה בהפסד לעסקת מכירת המניות ולבטח נוכח ניסיונות המערערות לשקמה באמצעות הזרמת כספים.
בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה וקבע כי לא הורם נטל ההוכחה להכרה בהפסד הון, בין היתר מהסיבות הבאות:
– לא הוצגו דו”חות כספיים של החברה הזרה המעידים על אובדן סופי;
– פעולות שיקום (הזרמת כספים, גיוס משקיעים) סותרות טענה לחוב אבוד;
– כאשר קיימים יחסים מיוחדים, הדבר מחייב רף הוכחה גבוה יותר;
– עיתוי ההכרה בהפסד ההון בסמיכות לעסקת המכירה מעלה חשד.
על כן- אין להתיר קיזוז הפסד ההון מול רווח ההון.
זקיפת ריבית על הלוואות
המערערות העמידו הלוואות למספר גורמים, ובכלל זה, לחברת בת, לחברה נוספת וכן ליחיד, אשר בגינן החברה לא זקפה ריבית.
במקרה הנדון, בית המשפט הבחין בין סוגי ההלוואות שניתנו-
ביחס להלוואה לחברת הבת, נקבע כי ניתן להחיל את חריג שטר ההון בהתאם לסעיף 3(י)(10) לפקודה ולא לייחס למערערות ריבית רעיונית, גם כאשר השטר הונפק בדיעבד, וזאת ככל שמבחינה מהותית מדובר במימון ארוך טווח שאינו צפוי להיפרע, ומשכך לא נדרשה זקיפת ריבית.
לעומת זאת, ביחס ליתר ההלוואות, נדחו טענות המערערות בדבר קשיים כלכליים או חובות אבודים, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת ובהתחשב בעובדה שחלק מההלוואות הושבו. על כן, נקבע כי בגין הלוואות אלה יש לזקוף ריבית רעיונית.
על כן, הערעור בנושא זה התקבל באופן חלקי בלבד.
לסיכום, פסק הדין מדגיש כי תכנון מס שאינו מעוגן במהות כלכלית ממשית ואינו נתמך בתשתית ראייתית מספקת- עלול שלא להתקבל על ידי רשות המסים ואף להיות מסווג מחדש בהתאם למהות הכלכלית.
לפיכך, יש להקפיד על תכנון מוקדם, עקבי ומתועד היטב, תוך בחינה של מכלול רכיבי העסקה והשלכותיהם.